מערכת חינוך דיסלקטית 

"כל המדינה הזו אידיוטים-מטומטמים-דיסלקטים" הוא אומר. אני מסובב אליו מבט חצי זועם על הבורות שלו ושואל "איך נראה דיסלקט?", הוא שותק, חושב רגע ואז ושואל "מזתומרת?!" כשהוא בעצמו מחבר את המילים כאילו ישבנו עכשיו על הברזלים בשכונה. "אני דיסלקט. אתה יודע?" אני אומר לו.

נעים מאוד, ארז זוננשיין. אני נראה יותר חנון מחנון, מצד אחד זה עזר לי עם בחורות ובבית הספר לא ראו בי 'טראבל-מייקר', אבל באותו מוסד גם ציפו ממני ליותר. בקושי סיימתי יב שנים, מערכת החינוך כמעט פלטה אותי לולא היה לי מנהל שראה בי קצת מעבר לישיבה על מחברות וספרים. כשהייתי בכיתה ז' גילו שאני דיסלקט, והמשפט הראשון שאמרה לי המאבחנת היה: "כולם דיסלקטים, הם רק לא יודעים את זה".

הסיפור האישי שלי התחיל בכיתה ו' כשהמורה קראה לי לקבל את המבחן בטבע. למדתי למבחן הזה כמה שבועות טובים עם אמא, אלא שבסוף קבלתי ציון נכשל שעד היום אני לא יודע את הציון המדויק. המורה קראה לי ואמרה לי "תשמע ארז, אני יודעת שאתה יודע את החומר, אולי תגיש לי עבודה?". באותו רגע לא ידעתי מה להגיד לאמא בבית על המבחן. אמרתי לה שלא מחזירים את המבחן אבל המורה אמרה שמי שרוצה לשפר ציון שיגיש עבודה... וזה היה עד כיתה ו'. בכיתה ז' כבר אובחנתי כדיסקלט.

אז מה זו דיסלקציה? דיסלקציה זו הפרעה לימודית. אלא שלא מדובר רק בהפרעה שתופיע לך בתקופת הלימודים. אתה עשוי לקרוא ספר ולמצוא עצמך מאבד ריכוז. בזמן כתיבת מילה אתה יכול לשבש את מיקום האותיות כי המחשבה רצה מהר מהיד. וכן, בתקופת הלימודים אתה עשוי למצוא עצמך שוכח חומר שנלמד למבחנים או אפילו למצוא עצמך לומד שעות נוספות למבחנים. בצבא, כשהמפקד שולח אותי למשימה, הוא תמיד מתחיל במשפט "תוציא את הפנקס שלך ותרשום" כי הוא יודע שאני לא זוכר כלום... הפרעת דיסלקציה יכולה להתבטא אפילו בכתב לא ברור (דיסקגרפיה) שנובע מאחיזה לא נכונה בעט. כל אלה ועוד אפיונים רבים, הם חלק מדיסלקציה.

כיום ישנם שיטות רבות באמצעות מורים פרטיים מוסמכים לנושא שיכולים לעזור בהקלת הבעיה או אפילו לפתור אותה. מערכת החינוך היום, טומנת בחובה דרכים רבות להקל על התלמידים הדיסלקטים. החל מתלמידי בית-הספר היסודי ועד תלמידי האוניברסיטה. ההקלות מתבטאות בהערכת זמן במבחנים, הפחתת נושאי בחינה, התעלמות משגיאות כתיב ועוד דרכים נוספות שכל אחת מהן ברוכה בפני עצמה. אלא שלא בכך מסתיים הסיפור. המורים שאומנם מודעים לתלמידים דיסלקטים אין בכוחם לעבוד עם אותם ילדים שעות נוספות. מקרים רבים שזכורים לי אישית ממערכת החינוך, היה המשפט הידוע של מורים: "אני יכולה לחלק לכם דפים ולשבת בכיסא שלי". במשך שנים הפך המשפט הזה למשפט קומדיה לצד המשפט "הצלצול הוא בשבילי" ועוד רבים וטובים... אלא שכאשר הסתכלתי בין השורות, מצאתי מורים מתוסכלים. מורים שרוח הלימוד הפכה בעינם לעבודה שגרתית חסרת אתגר.

המורה לספרות עם האף הגדול בחטיבת הביניים, היתה בעייני תמיד בתור הגיבן מנוטרדם. מכופפת בגבה עם אף גלי ומוזר, מריחה מסגריות 24 שעות ביממה, ומלמדת אותי ספרות. הקשר החזק ביותר שרכשתי ממנה לספרות, היה הדימוי המדהים שלה לגיבן. הגיבן היה נכנס לכיתה וצווח עלינו כמה אנחנו לא בסדר. היא היתה מחזיקה בידה ספר ספרות ומקריאה מתוכו. עוצרת. 'עכשיו אתה תקרא' ומביטה על אחד התלמידים. הייתי מגיע לשיעור ספרות חצי רדום ועד סוף השיעור הייתי רדום לגמרי.

אני פונה אליך מורה יקרה לספרות. תשתדלי לתת רוח חייה לכל דמות. להכניס את התלמידים במקום הדמות ולתת להם לחיות אותה. ספרות, זהו המקצוע היחיד כמעט שכולם יכולים להתחבר אליו ללא הכנה מוקדמת. חשבי רגע אם היית "מפנה" שעור אחד בשביל להעמיד פרק אחד בסיפור כחלק ממחזה. האמיני לי, הייתי זוכר הרבה יותר טוב מאשר הייתי כותב את הטקסטים שלך באלף מחברות.

בתיכון הדברים כבר התנהלו אחרת. הייתי על הסף "לעוף" מבית-הספר, אלא שהמנהל הבין שאני לא מבריז כי אני רוצה ללכת לים, אלא אני מבריז כדי לשבת בבית ולעבוד על המחשב. לעשות את מה שאני יודע הכי טוב. כבר בתקופת התיכון הייתי מדריך מחשבים מטעם עיריית רמלה. אתם בטח תוהים איך הגיוני הדבר שדיסלקט יכול ללמד? ובכן, ידעתי להתנהג עם כל ילד וילד כאילו היה דיסלקט בפני עצמו. לדעת מה הנקודות החולשה של כל תלמיד ותלמיד, וזה למעשה, הדיסלקציה של כל אחד. לדעת לתמוך בו במקומות החולשה שלו.

אלא שהמורים לא ידעו וכנראה גם היום לא יודעים לעשות זאת. חוסר הקשב לתלמידים, הביטוי הגורף של המורים "יש לו פוטנציאל אבל הוא לא מממש אותו" הוא המשפט הגרוע ביותר במערכת הזו. החוסר ניסיון להבין כי את הפוטנציאל הזה אי אפשר לנצל ככה סתם. לכן, אני מבקש לתרום לכל המורים משפט גם כן: "לטנגו, צריך שניים". אי אפשר לתת לילד עוד דף בכדי שיבין את החומר יותר טוב, אלא צריך לשבת איתו כאילו היה עולם ומלואו.

בנוסף על הדיסלקציה שמעיקה על התלמיד, צריך להבין כי זאת שיושבת שתי שולחנות לידו, מוצאת חן בעיניו, ואמא בבית לא מסכימה שהוא יעשה קעקוע, ובדיוק מחר יש עוד מבחן, ואת מורה יקרה - לא הופכת את החיים לפשוטים יותר.

"נו ארז מה יהיה איתך?" היה שואל אותי מיכה, המורה לאזרחות כל שעור. בתחילת השעור הוא היה עובר ובודק למי יש ספר, מחברת ושעורי בית. את הספר הייתי לוקח מתלמיד בכיתה אחרת שלא היה לו את אותו שעור באותה השעה. מחברת היתה כללית. ושעורים לא היו. "נו ארז מה יהיה איתך?" . "יהיה טוב מיכה". או מידי פעם הייתי מגוון "יהיה טוטו מיכה". כי ידעתי שהוא אוהב כדורגל... מיכה לא יודע שאני הפטריות מספר אחד. אם הוא היה יודע את זה, הוא היה מתגאה בי. אבל מיכה תמיד ראה אותי בתור עצלן.

מיכה יקר, אני לא עצלן. באמת. אני מאוד אוהב את המדינה, אני מאוד גאה להיות אזרח המדינה. ועוד יותר אני אוהב את ארץ ישראל. אני אוהב לקרוא את עיתוני הבוקר, למרות שלפעמים קשה לי, כי אני דיסלקט. ואני מאוד אוהב לנסוע בכבישי הארץ ולהביט בנוף, למרות שלפעמים אני שוכח דרכים, כי אני דיסלקט. אבל האמן לי, הייתי רוצה לדעת גם על צורות השלטון ועל כל הפוליטיקה שלימדת אותנו, אבל אם היית בוחר דרך אחרת, מבין שיש תלמידים בכיתה שלא יכולים להבין באותה פשטות כמו ההיא שכל מבחן מקבלת 100... אולי גם אני הייתי "רוצה" יותר כמו שהיא רצתה. כי כשהכל הולך כמו שמתכננים, אז ברור שרוצים. אבל כשנלחמים שנים ולא מצליחים... מצטער מיכה.

אז למה אני מספר את כל סיפור הדיסלקציה הזה? לא כי מחר בבוקר מורים ישנו את צורת הלימוד שלהם. אלא כי יכול להיות שמורה אחד יבין שיש דברים בגו. דיסלקציה זו לא מחלה. וגם אם לא פותרים אותה אפשר לחיות איתה. לפני הצבא עבדתי עם פרסומאי. עבדתי אצלו בתחום המחשבים וגם ככותב תכנים. לתכנים עשיתי הגייה ולא היתה אפילו שגיאת כתיב אחת. כי למדתי כל מילה ומילה בעל פה כדי לא לחזור על הטעות. היום השפה העברית שלי כוללת בתוכה אוצר מילים נאה ומרשים. בין השאר, גם צורות התבטאות אצילות. הורים שתוהים מדוע הילד לא מצליח בלימודים צריכים להבין שלא כל הילדים יכולים להצליח בללמוד נושא מסוים. יש דרכים רבות להגיע להישגים. ממערכת החינוך אני מצפה לפתח שיטה יעילה וחדשה לעבודה עם ילדים דיסלקטים. לנצל כמות נכבדה של תלמידים שרוצים להצליח אך יש בחייהם מכשולים רבים. שהגיבן תבין שיש דרכי לימוד בשביל לסחוף את התלמידים יותר טוב. שמיכה ידע שאני באמת אוהב את המדינה הזו ואת הארץ הנפלאה הזו, אבל קצת קשה לי ללמוד אותה על פי מושגים.

כשאני אומר שהזמנתי אלי הביתה עשר אנשים, אז מתקנים אותי ואומרים לי שצריך להגיד עשרה אנשים. אני בתגובה עונה כי זה הבית שלי ואני יודע כמה הזמנתי. בעזרת הצחוק למדתי שדיסלקציה זו לא מחלה סופנית. עד היום אני לא יודע איך נראה דיסלקט. אבל בכל פעם שסממני הדיסלקציה מופיעים בחיי, אני מוציא את הפנקס שלי וכותב את הרגע כדי שלא אשכח, כדי לראות איך בכל שנה אני מתקדם עוד ועוד.

כתבות נוספות של ארז זוננשיין ניתן לקרוא בכתובת:
http://www.israblog.co.il/erezs